מאת: רוני גורופי
“תודעת הצ’לו ” – באנו. התברכנו. המשכנו….
** צ’לו – ללכת, לעזוב, להמשיך….
דמיינו אוטובוס (או לפחות מיניבוס/ טנדר או ג’יפ), מקושט בפרחים, סרטים, מדבקות ושאר מיני נוצצים, עמוס לעייפה במספר אנשים הגדול ממספר המושבים.
עכשיו תוסיפו לזה מוזיקה רועשת הבוקעת בשיא הווליום מהרמקולים, המנגנת שירי דבקות דתית בחזרה בלתי פוסקת.
כמובן שהאנשים לא נשארים אדישים וכמו מעודדים את הדיסק על ידי הצטרפות לשירה.
עכשיו דמיינו לכם שיירות של אוטובוסים כאלה….
והרי לכם – עונת העלייה לרגל, דרום הודו – שנות האלפיים.
בדרום הודו ישנן 4 מדינות – קרנטקה, אנדרה פראדש, טאמיל נאדו, וקראלה הטרופית.
בחודשי החורף, בין נובמבר לינואר מחזה מדהים מתרחש ברחבי דרום הודו – אלפי חבורות של אנשים צהובים, אדומים, ירוקים, שחורים או כחולים ממלאות את כל הדרכים והמקדשים.
כל צבע מייצג את האל שאל המקדש שלו מיועדות פניהם של העולים לרגל.
לדוגמא: האנשים באדום עולים למקדשיה של האלה ‘שאקטי’ , האנשים בצהוב בדרכם למקדש של האל האל וישנו וכ’ו.
למרות שפניהם למקדש מסוים, הם לא יוותרו על ההזדמנות לקבל את ‘ברכת הדרך’ למסעם בכל מקדש משמעותי הנקרה בדרכם.
מוקד העלייה לרגל הגדול והמושך אליו הכי הרבה אנשים הוא המקדש של האל ‘אייפה’ Ayapa בסאברימלאי, באזור ההררי של במדינת קרלה.
היה היו מלך ומלכה אשר לא היו להם ילדים, הם התפללו רבות לאל שיווה שיעזור להם להעמיד צאצא אשר יירש מהם את הממלכה בבוא העת.
יום אחד במהלך מסע ציד ביער, שמע המלך קול בכיו של תינוק. ושם, לגדות הנהר פמפה מצא את אייפה.
אייפה נחשב להתגלמות של האל דהרמססטה – בנם של שיווה ווישנו, שני האלים המשמעותיים ביותר בהודו.
מאות אלפי עולי רגל יוצאים למסע היטהרות של 48 ימים שנקרא מנדלה.
למסע זה נשים אינן מוזמנות בגיל הפוריות, רק ילדות או נשים מבוגרות יכולות להצטרף למסע לאייפה.
הם עושים זאת בחבורות, לכל חבורה יש את ה’גורו’ שלה, אדם שכבר עשה את הדרך לסאברימלאי 18 פעמים לפחות. למקדש אייאפה עצמו הם מגיעים לאחר 41 ימים שבהם הם נוקטים בכל מיני אמצעים על מנת לזכך ולטהר את תודעתם ואת גופם.
למרות שרוב עולי הרגל הם אנשי משפחה, בימים אלה הם ישנו במקדשים או ב’דרמסלות’ (מגורים מיוחדים לעולי רגל) , עליהם להשכים קום ולהספיק לטבול ולהיטהר לפני זריחת השמש.
בימים אלו הם נוהגים כנזירים, כצמחונים אדוקים, מתהלכים יחפים, אינם מתגלחים ונמנעים מכל פעילות שאינה מוסרית. בשלב זה אנשים אלו נחשבים כולם להתגלמויות של האל אייפה בעצמו. הם מברכים את השני וקוראים אחד לשני בתואר ‘סוואמי’ , המציין אדם אשר הגשים את עצמו רוחנית.
גם אני בחרתי להתנסות בחוויית העלייה לרגל וב-2008 התחברתי ל”תודעת הצ’לו” ויצאתי לשבועיים של ‘דילוג’ ממקדש למקדש ברחבי מדינת טאמיל נאדו. היו לי שבועיים עד שחגיגות ה’דיפאם’ בטירוונאמאלאי יתחילו (ועל כך בכתבה אחרת…) ואפילו מצאתי שותף להרפתקה (לפחות להתחלה).
מ’טירו’ הגענו ל” צ’ידמברם” – שם נמצא מקדש לאל שיווה, בהתגלמותו בתור נטראג’ – הרקדן הקוסמי.
ביחד איתנו הגיעה גם סופת ציקלון לצ’ידמברם שנמצאת לחופי האוקיאנוס ההודי.
נשארנו ליום נוסף, בכל פעם שירדנו לרחוב במעילי הגשם הוורודים החדשים שלנו, בשביל ללכת למסעדה השכונתית שלנו, היינו צריכים לטבול את רגלינו בשלוליות שהגיעו עד למעל הברכיים וללכת במעלה הנהר- כביש.
בתחנת האוטובוס המקומית הודיעו לנו שבשלושת הימים הקרובים לא ייצא אוטובוס כי יש שיטפונות וכל הנהרות באזור עלו על גדותיהם.
מה 3 ימים ?????
אבל יש לי רק שבועיים – והמון מקדשים לבקר…
אך כמו שנאמר “בהודו הכל אפשרי” – סב קוץ’ מילגה.
בתחנת המוניות הקרובה פגשנו חבורה צבעונית למדי של נהגי מוניות מובטלים ומיניבוס אחד שנח לו בצד.
ניגשתי מייד והתחלנו להתדיין במיומנות רבה של עסקנים מנוסים. נהגים הודים, כמו בכל מקום אחר אוהבים אתגרים…
קבענו ללמחרת בבוקר, הם יבואו עם צוות של 3 נהגים בכדי שיוכלו ביחד לפתור בעיות אסטרטגיות אם יצוצו.
ויצאנו לדרך….
חלפנו על פני בתים מוצפים וריקשות שכוסו במים. בדרכנו הפכנו להיות “רכב חילוץ” ומהר מאד מצאנו את עצמנו מצטופפים עם עוד כ- 20 אנשים מאחור וזה היה המזל שלנו…
הגענו לגשר שממנו הנהגים וכולם מאד חששו. יכולנו לראות את המעקות של הגשר, הכביש עצמו הפך לחלק מנהר שוצף וגועש בעוצמה אדירה.
בזכות אורחינו הרבים שהוסיפו לנו משקל ונהגינו אוהבי האתגרים שבריכוז על ובמאמץ משותף, עם עידוד מתמשך של כולנו מאחורה, העבירו אותנו בבטחה לצידו השני של הגשר.
השמענו קריאות שמחה, שירה ספונטנית בקעה ובניצחוננו הפרטי שכחנו לרגע והיינו צריכים להזכיר לעצמנו שמה שקורה פה זה בעצם אסון לחלק מהתושבים.
בימים הבאים המשכנו את מסענו, מקציבים לילה לכל מקום.
באים, חווים, מקבלים ברכה וממשיכים הלאה…..
כמו החיים….
שלא עוצרים להביט לאחור….
צ’לו….
קומבקונם, טנג’וור, טריצ’י. פלאני, מדוראי, רמשווראם וחזרה ל’טירו’. בול בזמן, החגיגה מתחילה – 21 ימים של חגיגות בלתי פוסקות….
זה היה מסע הכנה מצוין.
