דברים לסגירה
“אז אני מבינה שזה כמו סמינר מטייל”, אמרתי לרוני, בשיחה מקדימה, לפני נרשמתי.
“אהמ..” השיבה רוני, “אני מסבירה, נותנת מידע, מתייחסת למיתולוגיה. לא סמינר מטייל”..
הרשי לי רוני, להכתיר בזאת את הטיול כסמינר מטייל מעמיק, אנתרופולוגי, גיאוגרפי, היסטורי, אומנותי ואפילו בוטני.
כמי שזו לה הפעם הראשונה בהודו, חוויתי את התיווך שלך כמדויק וחכם, מותאם ורלוונטי, במידה ובכוונון הנכון. לא בהצפה. אפשר לנמנם, אפשר להרחיב – ואין אונס. הכול בנועם.
בנית לך כאן ממלכה משלך, עם צוותים מסורים וקשרים ענפים עם מקומיים מכל הקשת. (“הולכים לאכול אצל חברים של רוני”). ממלכה, ואנחנו נתינייך, קוקוסים קשוחי-ראש המתפצחים לאיטנו. הולכים אחרייך לטקסי פוג’ה, לקבל ברכה מהגורו, להשכיב את האלה לישון ולשחרר מתים מגופם; מהופנטים במטעי האורז והתה האין-סופיים… הולכים איתך למקדש ועוד מקדש, בשמש הקופחת, יחפים לגמרי על מדרכות לוהטות וברפש.
סדקת אצלנו דעות קדומות. הנחות מוצקות על נחשלות פינו מקום למבט חדש – מי היה מאמין – לראות בהודו מודל לארצנו הקורסת, הזחוחה: קצת דמוקרטיה חילונית, קצת פוליטיקה מאוזנת, קצת יותר מחויבות מבפנים למה שצריך לעשות…
מנקודת מבטך הסובייקטיבית, שיתפת אותנו עד-כלות. אין אמת אחת – ברצונכם תקחו, ברצותכם תדחו. וכך זכינו בגדול בהדרכה שבאה מאהבה. הדרכה מנגעת. כולנו כנראה נוגענו. הפכנו לנגועים (“לגעת בהודו?”). נעשינו חשופים להטענה אנרגטית, לכאן ולא כאן, לעכשיו ולא עכשיו, לאגו ולהקטנתו, לחיווט המוח (לא הפסל, האובייקט, אלא הכוונה), למעגל הסמסרה, לתדרי הצבע, לכפות הידיים העמלניות, לשזירת הפרחים בהכרת תודה, למורים משיטי הרפסודה, לזמן שאוכל ומאכל את הכול ולפנינה בפרח הלוטוס.
נקדיש לך רוני את 96 אלף הנורות, שהאירו לנו בדיוואלי או את האור של מנורת השמן, המוצבת מידי ערב בשקיעה בפתח הבית. מה שתבחרי. ואפשר גם גם וגם.
תודה!
